ומה באשר לטיעון כי ניסוי בבע"ח חיוני היות והוא המודל היחיד עם מערכת מטבולית תקינה?
הטענה מניחה כי שיטות מחקר חוץ גופי, על אף היותן חשובות, לא יכולות לחזות את אשר יקרה במערכת חיים שלמה, ובצדק. אולם, ניסיון העבר מוכיח כי התוצאות שמביאים הניסויים בבעלי חיים הן אפילו פחות אמינות – הן חוזות תוצאות נכונות עבור המין הנבדק, לא עבור בני אדם.
בהנחה כי המערכות המטבוליות שונות ממין אחד לאחר, מידע שנאסף מניסויים בבעלי חיים הוא חסר כל ערך חיזויי והוא לחלוטין לא מדעי כשהוא מוחל על בני אדם. לעתים קרובות, חומרים שנמצאו יעילים עבור בעלי חיים, הנם חסרי כל השפעה עבור בני אדם, ולעתים הם אף מזיקים.
על ידי שימוש במחקר חוץ גופי ובאמצעות טכנולוגיות חדשות, ניתן לדמות את סביבת החיים בגוף האדם בצורה טובה יותר באופן ניכר לעומת חיית מעבדה. כל תרופה חייבת בסופו של דבר להיבדק על בני אדם, ובני אדם אלה הם חיות מעבדה בדיוק כמו אותם בעלי חיים הנבדקים. אותם "שלבים קליניים" בבדיקת תרופות, כפי שהם נקראים, חושפים את הנבדקים למינון נמוך של התרופה, בודקים את תגובתם, ומגדילים באופן הדרגתי את המינון.
מבדקים קליניים ומבדקים פוסט-ניסויים בבני אדם, כמו מחקר אפידמיולוגי או מעקב על התרופה לאחר הפצתה, נותנים בדיוק את מה שניסויים בבעלי חיים אינם מסוגלים לתת – מדידה מדויקת ב-100% של התהליך המטבולי בבני האדם.