כיצד נהיו ניסויים בבעלי חיים כה ממוסדים ומקובלים מלכתחילה?
מאז ומעולם היה בנמצא שפע של גופות, רקמות ודם אנושיים, שהיה לו הפוטנציאל להגדיל את בסיס הידע הקליני שלנו. אולם, לאחר שהנצרות הקתולית התבססה כדת החזקה במערב, נאסרו הניתוחים שלאחר המוות בצו האפיפיור.
במאה השנייה לספירה, רופא רומאי בשם גאלן ביצע אינספור ניסויים בבעלי חיים, וכתב יותר מ-500 חיבורים אודות פיזיולוגיה בבעלי חיים.
ההיפותזה השגויה של גאלן – לפיה המערכת הפיזיולוגית בבעלי חיים זהה לזו בבני אדם - המשיכה להתקיים לאורך ימי הביניים ו"לסייע" בדחיית תובנות רפואיות קריטיות. הרנסאנס הביא עמו שיפור קל בעניין זה.
כאשר שאלות ותהיות אינטלקטואליות גברו על צווי הכנסייה הקתולית, ניתוחים שבוצעו בגופות חשפו אי דיוקים שנגרמו בעקבות המחקר הבלעדי בבעלי חיים, ושפכו אור על טבעם האמיתי של המחלות בבני האדם.
במאות ה-17 עד ה-19, כאשר כה מעט היה ידוע על פיזיולוגיה, אדם יכול היה ללמוד דברים בסיסיים מבעלי חיים, כיוון שלכל היונקים יש מספר אלמנטים דומים ברמה הבסיסית – כך, למשל, לכולם יש לב, ריאות וכבד. אולם כיום, המחקרים הרפואיים מתבצעים ברמה המולקולרית, שם ההבדלים בין בעלי החיים השונים הם הגדולים ביותר.
בשנות ה-30 של המאה ה-20, אסון שאירע עקב הרעלת אתילן-גליצול ביסס את הניסויים בבעלי חיים כשלב הכרחי בתהליך הפיתוח של תרופה.
אסון התלידומיד, תרופה ששימשה נגד בחילות בוקר, הוביל ללידתם של כ-10,000 תינוקות עם מומים ודחף את הרשויות למסד את הניסויים בבעלי חיים כאמצעי ביטחון כביכול בפיתוח תרופות.
אירוני מעט בהתחשב בכך שניסויים בבעלי חיים בעצמם לא הצליחו לחזות את תוצאותיו הרות האסון של התלידומיד. [30]