האמת על גילוי האינסולין
אחת הדוגמאות הבולטות ביותר המובאות כעדות לתרומה שהעלו ניסויים בבעלי-חיים לרפואה האנושית היא גילוי האינסולין. אינסולין הוא הורמון המופרש על-ידי תאי ביתא באיי לנגרהנס שבבלוטת הלבלב. תפקידו העיקרי הוא ויסות רמת הסוכר בדם. פגיעה במערכת ייצור האינסולין או בפעילותו הביולוגית גורמת לסוכרת, מחלה כרונית קשה, שבהיעדר טיפול עלולה להיות קטלנית.1
ההיסטוריה הרשמית של הרפואה מייחסת את גילוי האינסולין לניסויים בכלבים שערכו בנטינג, בסט ומקלוד באוניברסיטת טורנטו בשנים 1922-1921. 2 ואולם, עבודותיהם של כמה היסטוריונים של הרפואה מראות בבירור, שגילוי האינסולין היה יותר תוצאת עבודה קלינית, עם חולים אנושיים, מאשר תוצאת ניסויים מעבדתיים בבעלי-חיים.
גילוי הקשר בין הלבלב למחלת הסוכרת
הקשר בין בלוטת הלבלב לבין מחלת הסוכרת נתגלה לראשונה על-ידי תומס קאולי, רופא אנגלי. כבר ב - 1788 ערך קאולי נתיחה שלאחר המוות בגופו של חולה סוכרת. קאולי הבחין בשינויים פתולוגיים בלבלב.3 ממצאיו של קאולי אוששו במאות נתיחות נוספות של גופות של קרבנות המחלה במאה ה-19. 4 הרמז הראשוני בנוגע לקשר בין פגיעה בלבלב לבין מחלת הסוכרת נתגלה אפוא במחקר קליני בבני-אדם.
תגלית קלינית חשובה זו הובילה לניסויים רבים בבעלי-חיים, שבהם ביקשו חוקרים "להוכיח" את הקשר, שהיה כבר ידוע, בין פגיעה בלבלב לסוכרת. בניסויים אלה נגרמו פגיעות שונות בלבלביהם של בעלי-חיים שונים, בעיקר כלבים, כדי להראות שהדבר גורם לסוכרת.
מסקנות מוטעות עקב ניסויים בבעלי-חיים
ואולם, ניסויים אלה הוכחו כמטעים, ולאמיתו של דבר עיכבו את גילוי האינסולין. עד סוף המאה ה - 19 אי אפשר היה להסיר בניתוח את הלבלב כולו.3 לכן ניסו חוקרים לפגוע באזורים שונים בלבלביהם של בעלי-חיים. מכיוון שלעתים קרובות לא נפגעו התאים האחראיים לייצור האינסולין, בניסויים רבים לא פיתחו בעלי-החיים סוכרת. התוצאות המבלבלות של ניסויים אלה הובילו את אחד מחוקרי הסוכרת של התקופה, פליגר, להטיל ספק אם ללבלב "יש תפקיד כלשהו במחלת הסוכרת , אם יש בכלל סוכרת שהגורם לה הוא פגיעה בלבלב."5
במלים אחרות, בעוד שמידע קליני הצביע על קשר ברור בין פגיעה בלבלב לבין המחלה, ניסויים בבעלי-חיים סתרו מידע זה ועוררו בקהילייה המדעית ספקות באשר לקיומו של קשר כזה. עובדה זו מצביעה על המוגבלות שבגישה הניסויית ברפואה ובביולוגיה ועל כך שכל עוד לא ידועים תהליכי המחלה והגורם לה בבני-אדם, קשה לצפות שיתגלו דרך ניסויים בבעלי-חיים.6 מסקנה זו מקבלת תימוכין נוספים לאור העובדה, שבציפורים, עקירת הלבלב אינה גורמת לסוכרת, אלא רק לעלייה זמנית וחולפת ברמת הסוכר בדם.7
לאור עובדות אלו, אין זה מפתיע כלל שניסויים בבעלי-חיים הסיטו את תשומת הלב לכיוונים מוטעים לחלוטין. קלוד ברנר, מאבות הויויסקציה (שיטת המחקר המבוססת על ניסויים בבעלי-חיים), סבר על סמך ניסויים שערך בכלבים כי סוכרת נגרמת כתוצאה מפגיעה בכבד.8 ויויסקטורים אחרים הגיעו על סמך ניסויים שערכו בבעלי-חיים למסקנה כי מקור המחלה בפגיעה בעצבי הקיבה.3
גילוי איי לנגרהנס בלבלב
בה בעת שניסויים בבעלי חיים הטעו את הקהיליה המדעית, עבודה קלינית המשיכה להצביע על הקשר הברור בין המחלה ללבלב. ב – 1869 בדק סטודנט גרמני, פול לנגרהנס, את רקמת הלבלב תחת המיקרוסקופ. לנגרהנס גילה שבלבלב יש לא רק תאים המפרישים מיצי עיכול (הפרשה היצונית, אלא גם איי תאים, שכונו מאוחר יותר על שמו. שנים ספורות לאחר מכן העלה החוקר הצרפתי לגס את הסברה, שאם ללבלב יש תפקיד נוסף, פרט להפרשה חיצונית, אזי איי לנגרהנס הם הממלאים אותו.9
ב – 1889 ערך אוסקר מינקובסקי כריתת לבלב בכלב, במטרה לבדוק אם מיצי הלבלב חיוניים לתהליך העיכול או לא. בדרך מקרה גילה עוזרו של מינקובסקי שהשתן של הכלב כרות-הלבלב מכיל סוכר.10 יותר ממאה שנה לאחר שהבחין קאולי לראשונה בפגיעה בלבלב המאפיינת את הסוכרת האנושית, חזרו אפוא ניסויים בבעלי-חיים ו"הוכיחו" את מה שהיה כבר ידוע מתצפיות קליניות.11
השלב החשוב הבא בגילוי האינסולין היה עבודתו של יוג'ין אופי, חוקר אמריקני, שהוכיח ב – 1901 בנתיחות שלאחרי המוות כי סוכרת אנושית קשורה לפגיעה באיי לנגרהנס, ולא בלבלב כולו.12
עתה הוחל בהפקת תמציות שונות מלבלבים של בעלי-חיים בניסיון להזריקם לבעלי-חיים כרותי לבלב. פעם נוספת, ניסויים אלה יצרו בלבול, שכן תוצאותיהם היו סותרות. ב - 1912 פרסם החוקר האמריקני ארנסט סקוט את תוצאות ניסוייו בכלבים ובחתולים. תמצית לבלב שהורידה את רמת הסוכר בדמם של כלבים, גרמה לעלייה ברמת הסוכר בדמם של חתולים. סקוט העיר שתוצאה זו "מפתיעה ביותר" וש"בכל מקרה נראה שהיא מטילה ספק חמור בדעה שהורמון הלבלב נוטה תמיד" להפחית את רמת הסוכר בדם.13
פעם נוספת הוליכה ויויסקציה את הרפואה שולל. ב - 1913 ביטא ד"ר פרדריק אלן אחד מחוקרי הסוכרת החשובים של התקופה, את התחושה הכללית שעוררו תוצאותיהם של ניסויים אלה בבעלי-חיים:
כל ברי הסמכא תמימי דעים בדבר הכשלון של טיפול בסוכרת באמצעות תמציות_לבלב.....זריקות של תמציות לבלב הוכחו לא רק כחסרות ערך, אלא גם כמזיקות. הכשלון החל עם מינקובסקי ונמשך עד היום בלא כל יוצא מן הכלל... הדו"חות השליליים היו רבים ואמינים.14
בנטינג ובסט
בשלב זה עלו על הבימה בנטינג ובסט. עובדה שאינה ידועה ברבים היא, שאת הרעיון שעמד בבסיס הניסויים שערך בכלבים שאב בנטינג מתיאור מקרה קליני. בגליון נובמבר 1920 של כתב העת המדעי Surgery, Gynecology and Obstetrics הופיע מאמר פרי עטו של ד"ר מוזס ברון מאוניברסיטת מינסוטה. ברון ניתח גופת אדם שסבל מהפרעה נדירה - חסימת צינורות הלבלב, המפרישים מיצי עיכול, על-ידי אבנים. במאמרו מראה ברון כיצד פגיעה במערכת ההפרשה החיצונית של הלבלב אינה גורמת לסוכרת מפני שאינה פוגעת באיי לנגרהנס. במסקנותיו קובע ברון:
המקרה הנוכחי מאשש את המסקנות לפיהן האיים מפרישים ישירות למערכת הלימפה או
לזרם הדם הורמון (הפרשה פנימית), השולט על חילוף החומרים של הסוכר בגוף.15
בנטינג, שקרא את המאמר, הודה בעצמו שאת הרעיון לניסויים שערך שאב ממאמרו של ברון.16 ואולם, בנטינג נתן פירוש שגוי למאמרו של ברון. הוא סבר בטעות, שמיצי העיכול של הלבלב משתחררים במהלך כריתתו והורסים את ההורמון המווסת את רמת הסוכר בדם. במגמה להפיק את ההורמון, החל בסדרת ניסויים שבהם קשר את צינורות הלבלב בכלבים כדי לגרום לניוונם ולבודד את ההפרשה הפנימית של איי לנגרהנס.17
זמן קצר לאחר השלמת ניסוייהם של בנטינג ובסט מתח עליהם ד"ר רוברטס, מהמעבדה הפיזיולוגית שבקיימברידג', אנגליה, ביקורת קשה. רוברטס קובע בין השאר כי:
אחת העובדות המבוססות ביותר בפיזיולוגיה היא שאנזימים פרוטאליטיים
[האחראיים לפירוק החלבונים שבמזון] קיימים בלבלב בצורה בלתי-פעילה...
שהופכת לפעילה רק כשהיא באה במגע עם אנזים אחר... במעי הדק.18
לפיכך, טוען רוברטס, התיאוריה של בנטינג, לפיה מיצי העיכול של הלבלב-גורמים להרס האינסולין שהוא הורמון חלבוני, שגויה ביסודה. ההנחות שעמדו בבסיסי ניסוייהם של בנטינג ובסט היו אפוא מוטעות וחסרות יסוד.
מכל מקום, אף שהתמצית שבנטינג ובסט פיתחו הורידה את רמת הסוכר בדמם של כלבים שלבלבם נכרת, היא נכשלה בניסוי הקליני הראשון בבני-אדם. ב - 11 בינואר, 1922 קיבל ילד בשם לאונרד תומפסון, חולה סוכרת קשה, את החומר שהפיקו בנטינג ובסט. למרות ירידה צנועה ברמת הסוכר, גרם החומר למורסות והטיפול בו הופסק לאחר יום אחד בלבד. לדברי בנטינג ושותפיו עצמם, "שום שיפור קליני לא ניכר לעין".19 מסכם זאת היסטוריון הרפואה, מייקל בליס:
התמצית של בנטינג ובסט נכשלה... ההשפעה הצנועה ביותר של התמצית לא עמדה כנגד תופעות הלוואי שהיא עוררה. אף שלאונרד תומפסון היה חולה מאוד, הרופאים החליטו לא לתת לו עוד זריקות מהתמצית של בנטינג ובסט.
היא היתה חסרת ערך לחלוטין לטיפול ממושך בבני-אדם.20
הניסויים שערכו בנטינג ובסט בכלבים לא הובילו אפוא לייצור חומר יעיל להורדת רמת הסוכר בדמם של בני-אדם. לאמיתו של דבר, עבודתו של קוליפ, ביוכימאי מטורונטו היא שהביאה לעולם לראשונה אינסולין יעיל. קוליפ זיקק את האינסולין בדרכים ביוכימיות ומכניות, בלא כל שימוש בבעלי-חיים, אם כי ניסה את החומר שהפיק בארנבות בריאות כדי לבדוק את נקיונו.21 ב - 23 בינואר, 1922 קיבל לאונרד תומפסון זריקות מן החומר שייצר קוליפ, ויעילותו של האינסולין לטיפול בסוכרת אנושית הוכחה לראשונה.
ההיסטוריה של האינסולין מראה אפוא, שכל השלבים החשובים בדרך לגילויו היוו עבודה קלינית עם חולים אנושיים. גילוי הקשר שבין הסוכרת ללבלב, הוכחתו ופיתוח תמצית לבלב שתהיה יעילה בבני-אדם, כולם היו פרי עבודה קלינית, ולא תוצאה של ניסויים מעבדתיים בבעלי-חיים. 22
מסקנה זו אינה מפתיעה כלל. חקר האינסולין העלה שקיימים הבדלים גדולים בין בעלי חיים שונים בתגובותיהם להורמון זה. לדברי פרופ' פ.ג. ינג, חוקר אינסולין מאוניברסיטת לונדון, "אין אף סוכרת ניסויית הדומה במדויק למצב הקליני. אנו יכולים להשיג רק מודלים גסים... אין להתעלם מן הסכנות שבנסיון להחיל תוצאות המושגות במין מסוים של בעל-חיים על מין אחר, או אפילו מגזע אחד לאחר בקרב אותו מין עצמו."23
קביעה זו מאירה את ההבחנה, שלולא היו חוקרים מנסים "להוכיח" בבעלי-חיים את קיומו של הקשר שכבר היה ידוע בין הלבלב לסוכרת, קשר זה היה מתקבל כוודאי בקהילייה המדעית כבר באמצע המאה ה – 19, והאינסולין עשוי היה להתגלות עשרות שנים קודם שנתגלה. גילוי האינסולין הוא נדבך נוסף ומרכזי במיתולוגיה הרפואית, המייחסת שלא בצדק את מרבית פריצות הדרך החשובות ברפואה המודרנית לניסויים בבעלי-חיים.
מראי מקום
1. Harrison’s principles of Internal Medicine, 6th ed., McGraw-Hill,USA, 1970, 523-539.
2. Charles M.Peterson and Lois Javanovic, The Diabetes Self-Care Method, Simon & Schuster, USA,1984, 12.
3. Ian Murray, Scottish Medical Journal, vol. 14, 1969, 286-293.
4. Michael Bliss, The discovery of the Insulin, Poul Harris Publishing, Britain, 1983, 25.
5. Archives of Experimental Pathology and Pharmacy, vol.58, 1908, 273.
6. Medical Research Modernization Committee, A Critical Look At Aanimal Research, USA, 1990.
7. T. Koppanyi and Margaret A. Avery, Clinical Pharmacology and therapeutics, vol.7, no.2, 1966, 250-270.
8. Michael Bliss, Ibid, 25.
9. Ibid, Ibid.
10. Sigsmund Peller. Quantitative Research in human Biology and Medicine, John Wright and Sons, Britain, 1967, 194.
11. Brandon Reines, The Truth Behind the Discovery of Insulin,AAVS,USA, 10.
12. Michael Bliss, Ibid, 27.
13. Ernest L.Scott, Proceeding of the Society for Experimental Biology and Medicine, vol.10, 1912-1913, 101-103.
14. F.M. Allen, Studies Concerning Glycosuria and Diabetes, Cambridge, Mass., USA, 1913, 813-816.
15. Moses Barron, Surgery, Gynecology and Obstetrics, vol.XXXI, no.5, November 1920, 437-447.
16. Michael Bliss, Ibid, 49-50.
17. Joseph H. Pratt, Journal of the History of Medicine,vol.IX, 1954,281-289.
18. F.Roberts, British Medical Journal, December 16, 1922, 1193-1194.
19. Brandon Reines,Ibid, 5.
20. Michael Bliss, Ibid, 113.
21. Ibid, Ibid.
22. Ibid, 116-117.
23. F.G. Yound, Lancet, December 18, 1948, 955-961.