לאורך ההיסטוריה, התריעו רבים וטובים מתוך תחום הרפואה על הטעויות, העיוותים והסכנות שטמונות בניסויים בבעלי חיים.
במאמר זה יתואר באופו כללי אדם שמבצע ניסויים בבעלי-חיים בשם נסיין (ויויסקטור).

החומר במסמך זה נלקח מהספר "טבח החפים מפשע" מאת הנס רוש, "שחרור בעלי החיים" מאת פיטר זינגר, וקטעי עיתונות.
ספרים אלה נכתבו בחו"ל, אך דברים רבים מהמתואר נכונים גם למה שקורה בארץ.

כבר בשנת 1931 כתב ד"ר ברנרד הולנדר בכתב-העת Medical Press את הדברים הבאים: "לפני שישים שנה חזו בביטחון שניסויים במוחותיהם החשופים של בעלי-חיים יגלו לנו עד מהרה את דרך הפעולה של המוח ויביאו להיעלמותן המוחלטת של הפרעות מנטליות.

תקוות מוגזמות אלה לא התגשמו. היה זה בלתי מציאותי לצפות לפענוח של פעולת המוח האנושי או לכל אור שיוטל על המקור להפרעות מנטליות בעקבות גירוי או הרס של חלקים מרקמת המוח של קופים, כלבים וחתולים."

פטר הייס , פרופסור ומרצה בכיר לפסיכיאטריה, שבדק את הנושא באופן העמוק והרחב ביותר בספרו "אופקים חדשים בפסיכיאטריה" כותב: "עם התקוות האבודות של איתור ומיקום הפעולות המוחיות השונות אבדו גם התקוות שנוירוכירורגיה תוכל להוות אי-פעם גורם חשוב בטיפול בחולים פסיכיאטריים; שכן אם יחידה מסוימת במוח פועלת פעילות-יתר וגורמת בדרך זו לסימפטומים, הריסתה בניתוח תגרום בה-בעת נזק ליחידות אחרות."

היום דווקא יש כאלה טיפולים לחולים אנושיים שבהם הורסים נקודות בדידות במוח באמצעות אלקטרודות. זה עוזר להטבה באפילפסיה. מוצאים את הנקודות באמצעות סורק MRI. ההרס שלהן אינו באמצעות ניתוח.

סיר צ'רלס בל (1842-1774), מומחה לאנטומיה, רופא ומנתח סקוטי, ידוע בזכות תרומותיו לחקר המוח ומערכת העצבים: "ניסויים לא היו מעולם האמצעי לתגליות; ובחינה של היומרות של השנים האחרונות בפיזיולוגיה תוכיח, שביתור בעלי-חיים הוביל להנצחה של שגיאות ולא אישוש הדעות הנכונות שגובשו במהלך חקר האנטומיה והתנועה הטבעית."
לווסון טייט, גניקולוג שרבות מהטכניקות הכירורגיות של היום פותחו על ידו בשנות השישים של המאה ה19-:
"כשיטת מחקר הובילה הוויויסקציה בהתמדה את אלה שעבדו במסגרתה למסקנות שגויות לחלוטין, וההיסטוריה גדושה דוגמאות בהן הוקרבו לא רק בעלי-חיים לשווא, אלא שגם חיי אדם נוספו לרשימת הקורבנות שנגרמו בשל ההילה השקרית לה זכתה הוויויסקציה."

סיר פרדריק טרבס, מנהל בית-החולים של לונדון, הכירורג של משפחת המלוכה ובעל שם עולמי בכל הקשור לניתוחי בטן: לפני שנים רבות ערכתי בארצות אירופה ניתוחים מסוגים שונים במעיים של כלבים, אך כה גדולים הם ההבדלים בין מעי הכלב למעי אדם, עד ששעה שהתחלתי לנתח בני-אדם גיליתי כי הניסיון שרכשתי בכלבים עומד לי למכשול, שעליי לשכוח את כל מה שלמדתי ושהניסויים שביצעתי רק פגמו בכושרי לטפל במחלות של מעי אדם."

ד"ר סלוורוד גונזלס ארחון, מנהל בית-הספר הלאומי לרפואה במכסיקו: "כל מה שעשויים הסטודנטים ללמוד על אנטומיה בעבודה על כלבים הנו חסר כל חשיבות ביחס לבני-אדם, שכן המיקום של הקרביים, הטחול, העצבים ושאר האיברים, אף שהוא דומה במידת-מה, שונה בבעלי-חיים. ברור לחלוטין הסטודנטים העוסקים בוויויסקציה מבצעים ניתוחים מסובכים, המצליחים רק הודות לעמידות הפיזיולוגית הרבה של בעלי-חיים; ולאחר-מכן הם מנתחים בני-אדם באותו חוסר-אחריות שהוא המסקנה המתבקשת מעמידות זו.

האם מן התבונה הוא ללמד את הסטודנט שהוא יכול לפתוח בקלות כזו קיבה של אדם? והאין זו אכזריות בלתי-מוצדקת להתיר לסטודנטים לערוך ניתוח קטיעה בלתי נחוץ בכלב היום, לערוך אחד נוסף מחר וכן הלאה עד מות הכלב? האין זו שיטת הוראה בלתי-מוסרית, ההורסת את הכבוד לחיים, את הרגש הנכון ואת האמונה? ברור כשמש שכך הם פני הדברים."

ד"ר ויליאם הל, רופא משיקגו שזכה להכרה בינלאומית, אחד מאנשי הרפואה הדגולים הרבים שראו בוויויסקציה עיסוק מטעה הטעיה מסוכנת את אמנות הרפואה: "הכשרה כירורגית - תרגול על בעלי-חיים אכן עושה וטרינר טוב, אם זה סוג הרופא שאתה רוצה עבור משפחתך. כנ"ל גם לגבי כירורגיית המוח."

ז'אן-מרטן שרקו (1893-1825), אבי הנוירולוגיה המודרנית:
"ניסויים בבעלי-חיים, שנועדו לקבוע את מיקום הפונקציות המוחיות, יכולים ללמד אותנו במקרה הטוב על מיקומן במין הספציפי בו מבוצע הניסוי - אף פעם לא על מיקומן באדם."

כיצד ניתן להסביר אפוא את הסתירה בין ההצהרות שהובאו לעיל מפי מקצת מברי-הסמכא הגדולים ביותר ברפואה של העידן המודרני, שגינו את הוויויסקציה על כל בסיס אפשרי, לבין טענותיהם של הוויויסקטורים, שעיסוקם הוא כלי שלא ניתן לוותר עליו לצורך התקדמות ברפואה? ההסבר היחיד שניתן להציע הוא זה שנתן ג'ורג' ברנרד שאו:
"מי שלא מהסס לבצע ניסויים בבעלי-חיים ודאי שלא יהסס לשקר על אודות כך."

האמונה האוניברסלית של סוף המאה שעברה הייתה: מכיוון שכל מחלה נגרמת על-ידי חיידק ספציפי, כל שעלינו לעשות הוא לזהות את החיידק הזה, להרבות אותו, להדביק בו חיות, להפיקו ולבודדו מגוף החיות הנגועות, ליצר חיסון ולהרכיבו לבני-אדם. שמונה שנים לאחר שזיהה את חיידק השחפת הציג ד"ר קוך בפני עולם נלהב את החיסון שפיתח, אותו כינה טוברקולין, ושריפא באורח פלא חזירי-ים חולי שחפת. בשנים שלאחר-מכן מיהרו אלפי בני-אדם להתחסן במה שניתן וראוי לכנותו "תרופת-הפלא" המודרנית הראשונה. התברר שהחיסון פועל באותו אופן פלאי כמו אלפי תרופות-פלא שיפותחו בעתיד: הוא עשה פלאים למען הרווחים הכספיים של מיצריו ושל מקצוע הרפואה, כולל רוברט קוך שזכה ב1905- בפרס נובל עבורו; אך הוא היה הרה-אסון לציבור התמים.

שנים רבות נדרשו בטרם יודו אנשי הרפואה החדשה שטוברקולין מרפא אך ורק חזירי-ים הנגועים בשחפת. במקום להגן על בני-אדם מלהידבק בשחפת, הוכח שהוא מסוגל לגרום לאנשים בריאים ללקות בה. שכן את הזיהומים החמורים ביותר מהם סובלים בני-אדם לא ניתן להעביר לבעלי-חיים, או שהם לובשים בהם צורות שונות.

לא קיימת אפילו תגלית חשובה אחת בתחום הריפוי שבאה באופן בלתי-מעורער מוויויסקציה - בעוד שניתן למלא ספרים שלמים במקרים בהם הביאו ניסויים בבעלי-חיים באופן שאינו ניתן לערעור לשואה לאנושות, וזאת נוסף על המקרים בהם עיכבה הוויויסקציה את המחקר הקליני או הובילה לתוצאות מוטעות. מכל מאה תרופות ניסיוניות חדשות, שמנוסות בשלב הפיתוח ונמצאות בלתי רעילות לבעלי חיים,90 מתבררות כרעילות לבני אדם בשלב הניסויים הקליניים. בתקופה ינואר-אפריל 2000 הורדו בארץ מהמדפים או תויגו מחדש עם אזהרות מחמירות 20 תרופות שגרמו נזק חמור לאנשים. תרופות אלה אושרו כמובן על בע"ח. העינוי השיטתי של יצורים בעלי תחושות, יהיו התירוצים לו והצורות שילבש אשר יהיו, אינו יכול להשיג דבר מעבר למה שכבר הצליח להשיג: להראות לנו את שפל המדרגה אליו יכול האדם להגיע. אם זהו הדבר שברצוננו לדעת.

מושג ה"ניסויים בבעלי-חיים" מכיל שתי מלים ואין ספור שגיאות, ככל שהדבר נוגע למדע הרפואה. המילה "ניסויים" מקבלת כהנחה מראש את הגרימה המכוונת למצב של מחלה, למצב פתולוגי. אך מכיוון שמצב זה מושג באופן מלאכותי, אין לו דבר מן המשותף עם מחלה ספונטנית. אדם המצליף בסוס צפוי לעונש. אך אם ברצונו לגלות, באמתלה של "מחקר מדעי", כמה מכות דרושות כדי להרוג סוס, הוא יכול להכות באלה למוות מאה סוסים ולזכות מצד בני-מינו להערצה ולכבוד על מעשהו, שכן זהו "מדע". הנסיינים אינם נותרים לעולם בלא אליבי, והניסיון מלמד, שכשאינם יכולים להציג כ"ניסויים מדעיים" דוגמאות של סאדיזם פראי, הם יאמרו שהן מייצגות חריגות שאירעו בעבר.

"סרטן, סקירה כללית "Medical Review", פברואר 1951:
"ככל שעוברות השנים נראה שהסרטן הולך ומתפשט." החיפוש אחר הגורם לא הניב עד היום אלא תוצאות עלובות ביותר, במידה רבה בשל העובדה שחקר הסרטן בוצע ועודו מבוצע בחיות-מעבדה... אנו סבורים שעד ליום בו יעבור המחקר לידי הקלינאי וישאיר את חוקר-המעבדה לבכות על כישלונותיו, לא תיעשה שום התקדמות ממשית."

בספרו תרופות, רופאים ומחלות כתב בריאן אינגליס ש"מספר הניסויים בבעלי-חיים המשיכו לעלות כל שנה, לא משום שתרופות בטוחות וטובות יותר ויותר הופיעו בשוק, אלא פשוט משום שיותר תרופות הופיעו בשוק. באופן פרדוקסלי, העלייה במספר הבדיקות בבעלי-חיים שיקפה את ההכרה ההולכת וגוברת עד כמה היו בדיקות אלה בלתי-מספיקות בעבר.
הדו"ח של ועדת המומחים של התעשייה הפרמצטבית הבריטית לרעילות של תרופות בשנת :1963 "זוהי אמיתה נדושה במחקר בביולוגיה, שאי-אפשר להתייחס למידע שנתגלה במין אחד של בעל-חיים כתקף למין אחר כלשהו'... השאלה אינה אפוא עוד של מדידת האכזריות לבעלי-חיים סובלים כנגד הרווח לאנושות, ממנה נחסך סבל; שכן לא זו היא הבחירה האמיתית. בעלי-חיים מתים כדי לאפשר לשווק מאות תרופות חדשות בכל שנה; אך הרווח הוא לתעשייה, ולא לאנושות."

עדות של ד"ר ויליאם בין מהאוניברסיטה של מדינת איווה בפני ועדת קפובר כבר ב :1957- "הרווחים הגדולים ביותר באים מסוג חדש של תרופה המשווק לפני שאפשר לפתח תרופות מתחרות. בשיטה זו, אין זה מעשי כלל לערוך בדיקות מתמשכות כדי לקבוע את טווח היעילות ואת הסכנות הפוטנציאליות מרעילות... כך - לאחר בדיקות מעבדה רחבות-היקף שנועדו לבדוק רעילות וסגולות-ריפוי, אך לעתים עם ניסיון קליני מינימלי, עשוי להתחיל שיווקה של תרופה."

"בדיקות המעבדה רחבות ההיקף" אותן הזכיר ד"ר בין הן הניסויים המבוצעים בבעלי-חיים, והם בלתי-אמינים, ולפיכך גם מסוכנים עבור בני-אדם. אבל הם מאפשרים ליצרנים להמשיך להציף את השוק בתכשירים חדשים - שהשפעתם הסופית על האדם תתגלה רק במרוצת הזמן.